ארכיון הבלוג

יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

פילוסופיית הטיפול שלנו - גישת "האדם החזק"


אני לא יודע אם אני יכול לעוף. אף אחד לא הצליח עדיין, לפחות מחוץ לסירטונים ספק אמיתים באתרי יוטיוב למיניהם. אני לא יודע אם אני יכול לעוף, אבל אם לא אנסה, הו, אז בוודאי ובטוח שלא אצליח.



אנחנו חלשים!

כלומר, אנחנו לא.. אבל לפחות כך הורגלנו לחשוב הלא כך?

אנחנו חלשים! 
נאמר לנו כך בבית הספר - הציון שלך אינו טוב דיו.. (טוב דיו למה?)
את לא רצה מהר מספיק.. (מספיק בשביל מה?)
זה בסדר... לך כנראה אין "ראש מתמטי", יש לך "ראש הומני" אז במתמטיקה אתה פחות תצליח.

נאמר לנו כך ע"י חברינו - עזבי, תני לי, אני אעשה זאת.. את לא תצליחי.
זה גבוה מידי/רחוק מידי/קשה מידי/מסובך מידי - אתה לא תצליח.

נאמר לנו כך ע"י רופאינו - יש לך X,Y,Z.. אסור לך לעשות A,B,C
או במשפט הקשה - "אתה לעולם יותר לא תוכל לעשות D"

הנחרצות הזו, שקובעת לנו מבחוץ מה אנחנו יכולים ובעיקר, מה אנחנו לא יכולים לעשות מאפיינת מאוד את העולם בו אנו חיים היום.
האין קביעה דטרמיניסטית שכזו, שאם קרה לך A אז בהכרח אפשר או אי אפשר לעשות B, סותרת קצת את ההבנה שכל אדם שונה מחברו, כולנו ייחודיים ולכל אחד ואחת יכולות אחרות? כיצד ניתן לקבוע בוודאות מראש?


מה בין "הייתי רוצה" ל"הייתי עושה"


כל אדם גדל עם סיפורים וסרטים מדהימים על אנשים מופלאים שפרצו גבולות, הלכו "עם הלב שלהם" וכבשו את העולם אבל במקביל מקבל מסרים מחלישים סותרים לכך, המטפטפים אל נשמתו וגורמים לו לסגת אל מסגרת מצומצמת יותר בחייו, בה הוא מרגיש בנוח ובה הוא משתלב עם הציפייה ממנו.
נסיגה זו אל הקונפורמיות היא דבר הכרחי אמנם בחיים ובחברה שבה לא יתכן שכל אחד יעשה כל מה שעולה על רוחו בכל עת.
אבל, ויש כאן אבל גדול, היא גורמת לכל תפיסת עולמו של האדם להפוך לצרה ומצומצמת לגבי עצמו ולגבי יכולותיו האמיתיות.
בעצם, במקום לנצל את ה"איזור הנוח" שמצאתי לי בחברה בשביל לגדול, להתפתח ולנסוק הכי גבוה שהיכולות שלי מאפשרות לי, אני בוחר להציב לעצמי גבולות אשר לעיתים קרובות נובעים מההגדרות בהם הגדירו אותי ולא מהכרות עם יכולותיי האמיתיות. אני מגדיר "מה אני יכול לעשות ומה איני יכול לעשות" ואיני שואף כמעט לעולם לפרוץ אותם, אך ממשיך לחלום על כך.

"מה אם כן הייתי טוב במתמטיקה?" שואל התלמיד המתקשה.. "איזה כיף אם היה לי ראש מתמטי כמו לחברתי הטובה"
"מה אם הייתי חזקה יותר או מהירה יותר?"
"מה אם לא הייתי סובל מפריצת הדיסק?"
"לו הייתי רזה יותר..."
"מה אם הייתי יכול לעוף?"

הקופסא שאנו נכנסים אליה והתווית שמודבקת לנו על המצח


מטופל בן כ70 הגיע לקליניקה עם כאבי גב תחתון.

עוד לפני שמסר את שמו, בלחיצת היד הראשונית, נתן הצהרה כנה ומרגשת - "אני סובל מפריצת דיסק".
חייכנו, ששאלנו לשמו והתיישבנו ע"מ לבצע את האבחנה.
"ממה אתה סובל?", שאלנו.
"מפריצת דיסק, פריצת דיסק בL4 - L5", ענה.
"כן, אבל ממה אתה סובל? האם יש לך כאבי גב? האם יש לך הקרנת כאב אל הרגליים? האם קיימת חולשה ברגל?", הוספנו.
"אה.. לא.. זאת אומרת יש לי קצת נוקשות וחוסר גמישות בגב בבוקר כשאני קם מהמיטה אבל חוץ מזה זה בסדר. הגב כואב לי פשוט אם אני עומד הרבה זמן או יושב הרבה זמן".
"האם אתה מבצע פעילות גופנית?" שאלנו.
"לא, אני מפחד, כי יש לי פריצת דיסק".

כאן הרמנו גבה. פריצת דיסק הינה מצב אשר לעיתים רבות מתבטא בכאב עז ותופעות נילוות כגון הקרנות כאב לרגליים ואף חולשה. 
מטופל זה אינו מרגיש תופעות אלו ונראה שמצבו נגרם מחולשה וחוסר איזון שרירי בגב, דבר הנובע פעמים רבות מחוסר פעילות גופנית.
"אז רגע.." שאלנו, "מתי הייתה פריצת הדיסק שלך?"
"אה.. לפני 30 שנים. באותו הזמן גם לא עשיתי צילום אבל רופא המשפחה חשב שמדובר על פריצת דיסק כי היו לי כאבים חזקים בגב".

קטע זה מתאר שיחה אמיתית שהתרחשה בקליניקה. 
מטופל הסובל כבר שנים מכאבי גב תחתון שיכולים להגיע מהמון סיבות והטיפול להן במרבית המקרים יהיה פעילות גופנית ופיזיותרפיה, חי בפחד מתנועה, אותה תנועה אשר תוציא אותו ממצבו, כיוון שהוא מצוי תחת הגדרה (אשר ללא צילום ואישוש גם אינה בהכרח נכונה) של מצב רפואי מסויים.
נוסיף עוד ונאמר כי פריצת דיסק הינו מצב אקוטי אשר פעמים רבות, עם או בלי טיפול, עובר מעצמו תוך מספר שבועות או חודשים.
אותו מטופל אולי סבל מפריצת דיסק, לפני 30 שנים, אך היום הוא סובל מחולשה חזקה בשרירי הגב שנובעת מחוסר בפעילות גופנית.
חוסר זה נובע מפחד. הפחד שהוא חלש ואבדן האמונה שהוא יכול לחזק את עצמו ולשפר את מצבו!

אנו רגילים לחיות בתפיסה בה אם יש לנו מצב רפואי מסויים, אם אובחנו, אם הוגדרנו - ההגדרה היא אנחנו.
היא משתלטת עלינו והופכת לפעמים להיות כרטיס הביקור שלנו. "נעים מאוד, אני פריצת דיסק", זה פחות או יותר מה שאמר אותו מטופל חביב עוד לפני שאמר לנו את שמו.

ההבדל המהותי הפילוסופי בין הרפואות - האדם החלש מול האדם החזק

ראשית עלינו לבסס הבנה מסוימת.

ברמה הכללית ביותר, הפילוסופית, מחלה, כל מחלה נוצרת עקב פער בין חוזקו של האדם לבין חוזקה של הסביבה.
המצב הנפשי של האדם נבחן מול הסביבה הסטרסוגנית החיצונית.
חילוף החומרים ומערכת העיכול אל מול התזונה.
מערכת השרירים, הגידים והשלד אל מול העומסים אותם אנו סוחבים או המנחים בהם אנו מצויים במהלך היום
וכו'.
אם אדם נולד עם חולשה מסויימת, נטייה למחלה מסויימת וכו', הרי שגם בסביבה שאינה תובענית במיוחד המצב עלול להתפרץ. 
אם אדם מצוי בסביבה קיצונית, הרי שגם אם הוא בריא בד"כ הוא עלול להיות חולה.
כך, רוב האנשים שיתחילו לאכול אוכל משמין בצורה קיצונית יעלו במשקל גם אם גופם בריא בד"כ ורוב האנשים אשר ילכו עם סווטשירט דק, המתאים לחורף הישראלי, באיסלנד ככה"נ יחלו.
הסביבה שוחקת את האדם והאדם מגיע עם כוח גדול יותר או פחות (תלוי במבנהו הבסיסי, גנטיקה וכו') להתמודדות מול הסביבה.
פסקה זו חשובה ע"מ להבין כיצד הרפואות השונות מגשרות על הפער הזה שנוצר בין שני אגפי המשוואה (חוזקו של האדם וחוזקה של הסביבה) וכיצד הן מטפלות בו.

הגישה הקונוונציונאלית

הרפואה הקונוונציונאלית המודרנית היא רפואה מצויינת!

היא מדויקת מאוד ויכולה להבין תהליכים מורכבים ברמה גבוהה ביותר.
המודל הרפואי שואף פעמים רבות להתמקד עוד ועוד וכך, קיים רופא עיניים ורופא לברך, רופא פה ולסת ומומחה גדול רק לכף היד. כל רופא מכיר ויודע על בוריו את השטח המצומצם בו הוא מתמקד.
הרפואה הסינית שונה בכך שהיא רואה פחות את התפקוד של כל תא ותא בגוף ויותר את הקשר שבין המערכות השונות המרכיבות את האדם השלם..
אך, אל דאגה. זהו אינו מאמר נוסף על המושג "הוליזם". לא בכך אנו עוסקים היום.

הרפואה הקונוונציונאלית רואה את האדם כחלש.
זו אינה ביקורת וגם אינה קביעת דיעה חיובית או שלילית לגבי תפיסה זו אך בבדיקת צורת הטיפול וההתייחסות לגוף האדם, האדם הוא ישות חלשה ובמיוחד כאשר "משהו מתקלקל"
איך ממשיכים להחזיק ישות אשר נחלשה עקב קילקול מול אותה סביבת חיים?
הרי אם אדם לא מצליח להירדם הוא אינו יכול לפרוש בשיא לחופש נצחי באי טרופי כזה או אחר, שם גם אם אינו ישן בלילה, אין לכך חשיבות כיוון שמקסימום ישן במהלך היום..
מישהי שרצה באופן קבוע וסובלת מכאבים ברגליים לא תפסיק לרוץ או תשנה את טכניקת הריצה שלה.
אנו מאוד קנאים לסביבת החיים שלנו, ל"איזור הנוח" הנעים שבנינו ואנו לא מוכנים לבחון אותו מחדש גם אם זה פוגע בנו, אולי מתוך מחשבה שאנחנו חלשים ו"אי אפשר אחרת" ואולי, כי יש אפשרות לתחזק את אורח החיים הזה למרות הבעיות שהגוף מציג.
אז איך עושים זאת? עם "תותבים" כמובן! (ממליץ לקרוא את המאמר שלנו על "לחיות בלי תותבים" העוסק במושג זה)

אם התקלקל משהו ואינך יכול לאזן את לחץ הדם שלך? קח כדור שיעשה את זה בשבילך
אינך יכולה לישון? קחי כדור שינה
כואב ברגליים בהליכה? מדרסים שרימו ויתמכו בכף הרגל.
כיס המרה לא מתפקד? הוציאוהו!

אנחנו כוכבי הרוק של הבמה הקטנה של חיינו

 ונישאים בזרם על כפות ידי התותבים שלנו.

האדם הוא ישות חלשה ולכן, אם משהו התקלקל, נקודת המוצא היא שככל הנראה, ברוב המקרים, לא ניתן לתקנו. 

ניתן בהחלט אבל להוסיף תותב שיחזיק אותו ויעשה את העבודה במקום התפקוד הגופני הפגוע. 

עוד משהו התקלקל? עוד תותב ועוד תותב ועוד תותב
עד שאנחנו מגלים שאנו בעצם נישאים ומוחזקים בחיינו שלנו, בסביבה שלנו ובעולם שלנו ע"י עזרים ותותבים שאיננו יכולים בלעדיהם - אנחנו חלשים ומכורים! 
עוד יד מצטרפת לתמיכה ועוד יד ועוד יד,
אנחנו כוכבי הרוק של הבמה הקטנה של חיינו ונישאים בזרם על כפות ידי התותבים שלנו.

הגישה הסינית

מאידך, הרפואה הסינית בנויה ומיושמת בצורה שונה.

מי שהתנסה בעבר בטיפול הסיני יודע שלעיתים הוא אינו נעים. 
כמובן שלא מדובר על משהו קיצוני אך בכל זאת, דוקרים אותך, צובטים, מושכים, כוסות רוח, צמחים בעלי טעם מר. 
מדוע זה כך?
אנו משווים פעמים רבות את הטיפול הסיני לאימון.
מטרת כל אימון, בין אם תרגול מתמטיקה פעמיים בשבוע או הרמת משקולות במכון, היא לשפר את עצמנו, לחזק את עצמנו, לזהות קושי או מכשול ולהתגבר עליו.
האימון לעיתים אינו פשוט, הוא מציב מולנו את הקושי ומדרבן אותנו להשקיע זמן, מאמץ, זיעה וכוח ע"מ להתגבר עליו. 
משהתגברנו, איזור הנוחות שלנו התרחב, אנחנו יכולים לנוע בעוד כיוונים, לעשות עוד דברים, יכולותינו השתפרו ואנו חזקים יותר.
התלמידה שהתקשתה עם משוואה מתמטית יכולה עכשיו לפתור אותה בקלות, זו שלא הצליחה לסיים 2 ק"מ יכולה לרוץ אפילו עוד והבחור שלא הצליח להרים יותר מ50 ק"ג יכול כעת להניפם.
בטיפול, אנו גם משתמשים באמצעים אשר מעוררים את הגוף לפעולה. אנו מניחים מחטים בנקודות מסוימות המגרות את התפקודים הגופניים השונים. אנו נותנים צמחים המחזקים את התפקוד המערכתי ודוחפים את הגוף לתפקוד אופטימלי.
התהליך הוא הדרגתי ולעיתים מורכב, ממש כמו אימון. צריך להגיע מספר פעמים בשבוע, צריך להתמיד, צריך לעבור תהליך שלעיתים הוא אינו נעים ובתוך כך, להאמין בעצמנו, לדעת שאנחנו יכולים להשתפר, לדעת שאנחנו יכולים להפטר מהבעיה ממנה אנו סובלים ולהגיע למקום טוב יותר בזכות התהליך שאנו עושים.

הרפואה הסינית אם כן רואה את האדם כישות חזקה!
הבסיס הוא חזק, אורח החיים, התזונה, הגיל, הסביבה או הסטרס עלולים לפגוע ולהחליש את מערכותיו השונות ולכן, מטרת הטיפול הינה לטפל במה שנפגע, לחזקו שוב ע"מ להחזיר את המצב התקין והרגיל שהוא - האדם החזק!

בתמונה - אדם בן 90 המתאמן כל יום באומנות הלחימה קונג פו
מבצע בקלילות וכוח מדהים את תבנית "הטיגריס והעגור". 
כמו באימון השואף לחזק, לשכלל ולהרחיב את יכולותינו גם אם דרך תהליך לא פשוט של התמודדות ומבחן מתמיד, כך הטיפול שואף לחזק את תפקודינו הגופניים והנפשיים, למגר את הכאב דרך התעוררות הגוף לפעולה, לריפוי ולתיקון.

לכן אגב, אנו כקליניקה לרוב מתנגדים לטיפולי ה"תחזוקה" הנפוצים בתחומנו.
מעבר לכך שהדבר לא ממש מבוצע בסין, ארץ המקור ומעבר לכך שבראייתנו, הטיפול הסיני הינו טיפול רפואי (אין סיבה לבצע טיפול רפואי אם אין בעייה רק לצורך תחזוקה), הרי שהתפיסה הזו של תחזוקה יוצרת שוב תווית מחלישה על המטופל.

אם יש בעיה, צריך לטפל בה כדי לחזק את המטופל ולהחזירו למצב החזק. 
זה יכול לקחת שבוע, זה יכול לקחת חודשיים וזה יכול לקחת שנתיים. הטיפול מתבצע כל זמן שיש צורך להמשיך ולחזק את התפקוד הגופני לכיוון ה-100%.

אם הגענו למצב תקין, אם המצב מספק את המטופל והוא חזק בו, מדוע יש צורך להמשיך ו"לתחזק את החזק"?
אם המצב תקין, אפשר להפסיק את הטיפול והמטופל שב לאורח חייו, להתמודדויות שלו עם הסביבה ועם עצמו, בצורה חזקה, כמו שהיה קודם לכן.
אין צורך להמשיך לחזק אותו במצבו החזק וחשוב שכל אחד יתמודד עם העולם בעצמו, יבחן את עצמו ויראה כמה הוא חזק. 

אם סבלתי מהתקררויות חוזרות בחורף עלי לבוא לטיפול. 
צמחי מרפא - יעילים לטיפול ומניעה של מחלות חורף!



עלי לבצע דיקור ו/או לקחת צמחים אשר לאורך זמן משפרים את התפקוד המערכתי שלי, מווסתים את האיברים השונים ומחזקים אותי. 
כעת, כשאני מרגיש בסדר, כשאני לא מתקרר בקלות ולא מצטנן, אין סיבה להמשיך לבוא לטיפול, אני חזק.

באם ההתמודדות שלי עם הסביבה תשחק אותי שוב ותוביל לכך שגופי שוב ייחלש, אוכל לבצע טיפולים אשר יחזקו אותי שוב. 

אוכל גם לבחון מדוע סביבתי שוחקת את הגנותיי מהר כל כך, אולי עלי להתלבש טוב יותר, להיות פחות חשוף לקור, לשתות ולאכול דברים חמים יותר. השילוב בין הטיפול המחזק להבנה טובה יותר של אורח חיי וסביבתי יתנו מענה הולם לבעיה ממנה סבלתי.
הישארות כרונית בטיפול כזה בו אני מגיע אחת לתקופה בשביל "לתחזק" כי אחרת אהיה בבעיה, מחלישה אותי ואף מסירה ממני אחריות למצבי כי "אני בטיפול אז אני יכול להמשיך להשאר באיזור הנוח שלי (לאכול באותה הצורה, לא להתעמל מספיק, לא לישון כמו שצריך, לא לשתות, לא להתלבש חם ועוד המוני הדברים שאנו עושים בידיעה שאינם טובים לנו)".

הפסיקו "לשרת את התווית" - מצאו את הכוח בעצמכם/ן!

אז מה עלינו לעשות? איך אנחנו יכולים להבין כמה אנחנו חזקים?


דודי הוא רקדן. מוכשר ווירטואוז! תובע מהגוף שלו הרבה אך קשוב לו מאוד, דואג לחזקו כל העת ע"מ לעמוד בעומס העצום הנדרש ממנו. כבר עשרות שנים שבכל העולם עומדים בתור בשביל לצפות בו בהופעה.
לפני כ-20 שנה עבר דודי פציעה בבטן. 
נאמר לו ע"י הרופא: "אתה לעולם יותר לא תרקוד".
אם היה קשוב לרופאו, אם היה מקבל את גזירתו, אם היה מכניס את עצמו תחת אותה התווית של "קרע בבטן--לעולם לא תרקוד", כיצד היה ממשיך? כיצד היה נראה היום? מה היה קורה אילו היה מגביל את עצמו בעקבות ההחלטה המגבילה של רופאו?
לאחר שיקום ועבודה קשה, לאחר דחיקה בעצמו תוך תשומת לב וקשב רב למצבו הגופני, תוך התייחסות לשינויים שקורים בנו כל יום, לתהליך הריפוי הטבעי שקורה בגוף ותוך חיזוקו ע"י טיפולים תומכים ומשלימים הצליח דודי לשקם את עצמו וחזר לרקוד חזק וטוב מתמיד!

אם נחזור לדוגמא של אותו המטופל בן ה70 עם כאבי הגב, אנו רואים שהוא, במשך 30 שנים, הסתתר תחת ההגדרה והתווית שניתנה לו - אתה פריצת דיסק. 
הוא כל כך פחד מגבולותיה של תווית זו שמעולם לא ניסה לפרוץ אותם ואף נמנע במודע מניסיונות לחזק את עצמו כאומר - "אני חלש עם תווית, אין לי סיבה לדחוק בעצמי, לבדוק מהן יכולותיי האמיתיות ולהרחיב אותן שכן זה אני ובאם ארצה להמשיך באורח חיי הנוכחי אשתמש בתותב (משככי כאב, תמיכה לגב וכו')"
מטרת האבחנה, ההגדרה או ה"תווית" הינה לשרת את הרופא והמטופל בבואם להחליט על דרך הטיפול הטובה ביותר. 

חשוב לומר זאת שוב - 
אין המטרה שאנו "נשרת את התווית", מטרת התווית היא לשרת אותנו.
ע"י הבנה שלה ניתן להבין מה עלינו לעשות בכל שלב בשביל לשפר את מצבנו בדרכנו להיפטר ממנה.

בשביל לא "לשרת את התווית", בשביל לא להגביל את עצמנו, בשביל לא להסכים עם רוע הגזירה ובשביל לא לצמצם את עצמנו עלינו לחפש כל העת דרכים לשפר את עצמנו, לבחון את עצמנו, לאמן את עצמנו, לחזק את עצמנו.
טפלו בעצמכם!
הכתף כואבת בזווית הרמה של 90 מעלות? אתם חזקים! בצעו תרגילים והרימו כל יום עד לשם בשביל לבדוק האם הכאב עודנו שם. אולי יום אחד הוא יהיה רק בזווית של 100 מעלות? הרווחתם טווח תנועה, שיפרתם את מצבכם.
שחיקת הסחוס בברך כואבת בעלייה במדרגות? אתם חזקים! טפלו בעצמכם, בצעו דיקור, פזיותרפיה, התעמלות במים וכו'
אולי בכך תחזקו את שריריכם ותובילו לכך שמפרק הברך יתפס טוב יותר על גבי השרירים, דבר שיוריד עומס מהשלד ויפחית את הכאב.
אתם בעודף משקל ורוצים לרדת? אתם חזקים! נסו את הדיאטה הזו ואם היא לא עובדת, נסו אחרת.. התעמלו, בצעו טיפולים, בסוף תמצאו את הדרך שלכם. אל תוותרו על עצמכם!

בצעו "סיורים ופטרולים" על גבולות הכאב, בידקו האם הוא עוד שם ומה עוצמתו, גלו בכל יום מה אתם יכולים לעשות באמת ולא מה אתם חושבים שאתם יכולים או מה אמרו לכם שאתם יכולים.

אתם הגבול של עצמכם

אז היכן בעצם עובר הגבול של היכולת שלי? 
"ניסיתי כבר המון טיפולים ולא הצלחתי לשפר את מצב הגב."
"ניסיתי המון דיאטות ולא הצלחתי להתמיד בירידה במשקל."
"ניסיתי להפסיק לעשן אבל בכל פעם אני חוזרת להרגל הזה."
הדרך נפסקת היכן שאנו קובעים שהיא תפסק. 

אם אני לא מאמין שאוכל לשפר את מצב הכתף שלי מעבר לנקודה מסוימת, הרי שאפסיק לנסות והיא לא תשתפר.
אם אני לא מאמין שאוכל לרדת במשקל כי ניסיתי המון דיאטות אז בעצם אני מפסיק לנסות וכמובן שלא ארד במשקל.
לא בטוח שאצליח להשיג את כל מה שאני רוצה. אבל אם אפסיק לנסות, אז בטוח לא אשיג זאת.
כל המאמר הזה עוסק בעצם בדרך מפותלת וארוכה לומר - אתם חזקים, תאמינו בעצמכם!

אם משהו מציק, הוא לא אמור להיות שם, האמינו בעצמכם שיש לכם את הכוח לשנות אותו ואם תעשו את זה, 
אם תאמינו בעצמכם, יש עולם שלם של כלים ששותפים לתפיסתכם ומחכים שתשתמשו בהם ע"מ לשפר את עצמכם.
אנו מטפלים ברפואה סינית וזו תפיסתנו אך כיום אנו חשופים למגוון עצום של שיטות טיפול שמטרתן אחת - בואו לחזק ולשפר את עצמכם. 
כלל לא משנה ממה אתם סובלים. בין אם כאב פיזי, חוסר איזון הורמונאלי או בעייה נפשית,

התוצר הוא אחד - הגבלה כזו או אחרת על יכולתכם לנוע בעולם בחופשיות ולהשתלב בו בנוחות.
אנו מאמינים שניתן לעזור לכל אחת ואחד להבין שוב את מה ששכחו כבר מזמן - שהיא או הוא חזקים, שהם אינם מוגדרים על ידי בעיותיהם ושניתן תמיד לשפר ולו במעט את מצבם.

ואחרי כל זה, יש לציין עוד - "הדרך נפסקת היכן שאנו קובעים שהיא תפסק" מתייחס גם לקבלה העצמית שלי.
אני חזק, אני בחרתי לעצור פה כיוון שהמקום אליו הגעתי ככה"נ מספק אותי.
באם ארצה, שוב, אני חזק, אמשיך בדרך מתוך כוחי זה ואכבוש עוד יעדים אך כעת, אם החלטתי לעצור - זה בסדר גמור!
אם אני בעודף משקל - אני יכול לרדת במשקל אם אחפוץ בכך.
זה יהיה קשה, לא פשוט, מפרך אבל אם באמת ארצה אצליח! אם כרגע אינני רוצה לנסות זה בסדר גמור! זהו מצבי, אני מקבל אותו ומקבל גם את היכולת שלי לשנות אותו בעתיד באם ארצה.

הקבלה העצמית היא חלק חשוב מגישת האדם החזק. אני כמטפל יכול להתוות את הדרך שבעיני היא המתאימה ביותר ולחזק את המטופל בתוך דרך זו, להרגיעו ולהראות לו כיצד הוא מתקדם בה וכיצד יכול להמשיך להתקדם בה, ללא גבולות. עם זאת, ההתקדמות היא שלו, בקצב שלו ועפ"י יכולותיו. 

באם יחליט לעצור, באם יחליט שנקודה מסוימת היא טובה לו דיה ואינו רוצה להמשיך עליו להיות שלם עם נקודה זו, להבין כי באם היה רוצה היה יכול להמשיך אך הוא בוחר, מתוך חוזק, לעצור ולהסתפק בנקודה אליה הגיע עם עבודה קשה.
ההחלטה היא שלו, האחריות היא שלו וגם ההישג, הוא כולו שלו. 

עלינו כמטפלים לקבל זאת ולקבל את תפקידנו כחלק תומך ומסייע בדרך הטבעית של הגוף והנפש לתקן את עצמם. דרך, אשר אצל "האדם החזק", קורית כל העת בלאו הכי.


לסיכום אם כך,
נסו לעוף, הכי גבוה שתוכלו. היו קשובים לאחרים אבל בעיקר לעצמכם, פעלו ללא הפסקה להכרה טובה יותר עם עצמכם, גלו מה אתם יכולים באמת לבצע ובכל יום נסו להגיע לגבול הזה ולראות האם הוא באמת עוד שם או שמא מדובר בזיכרון בלבד ממשהו שפעם היה בלתי אפשרי והיום הוא אפשרי לגמרי.
נסו לעוף הכי גבוה שתוכלו. לא בטוח שתגיעו לשמיים אבל בטוח תגיעו למקומות מעניינים, אולי אפילו יותר מאלו שאתם היום בהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה